כדי לייצר כתבת עומק של 3,000 מילים שהיא גם קורעת מצחוק, גם מנתחת את הסדרות לעומק, וגם משלבת קישורים, אנחנו צריכים לייצר "מגילה" אמיתית. כתבה באורך כזה היא נכס מטורף ל-AdSense: הגולש גולל וגולל, ובזמן הזה המערכת של גוגל מקפיצה לו פסקאות חדשות ופרסומות חדשות לאורך כל הדרך.

מאחר ש-3,000 מילים בבת אחת זה טקסט ארוך במיוחד, בוא נבנה את המאמר המפלצתי הזה יחד, חלק אחר חלק, כדי שנוכל להכניס את כל הבדיחות, הציניות והפרטים המדויקים.

נתחיל עם חלק א' (מתוך ג'). הנה ה-1,000 מילים הראשונות לפוסט שיזעזע את קבוצות הפייסבוק בישראל. העתק את החלק הזה, ומיד נמשיך לחלקים הבאים!

מדריך השנאה המלא: הסדרות הכי אוברייטד בטלוויזיה ששרפו לנו את הזמן (ואת סינפסות המוח)

בואו נעשה ניסוי קטן. פתחו את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלכם, או את קבוצת החברים מהעבודה. תשאלו "מה לראות הערב?". תוך שלוש דקות תקבלו מטח של תגובות אגרסיביות, המלצות עם סימני קריאה, ואנשים שנשבעים בילדים שלהם שסדרה מסוימת היא "הדבר הכי טוב שנוצר מאז המצאת הלחם הפרוס".

אנחנו חיים בעידן של הנדסת תודעה טלוויזיונית. אלגוריתמים של ענקיות סטרימינג כמו נטפליקס, HBO ודיסני פלוס מחליטים עבורנו מה "חם", מה "טרנדי" ומה אנחנו חייבים לראות כדי להישאר רלוונטיים בשיחת הברזייה הבאה. התוצאה? מיליוני בני אדם יושבים מול המסך, בוהים בתוכן בינוני להחריד, משתעממים עד מוות, אבל מפחדים להגיד את האמת כדי שלא יחשבו שהם לא מבינים באמנות.

אז אנחנו כאן כדי לצעוק את מה שכולם חושבים בשקט: המלך הוא עירום, והוא לובש חליפה ממותגת של נטפליקס.

בכתבת הענק הזו אנחנו הולכים לפרק לגורמים, בלי רחמים ובלי פילטרים, את הסדרות הכי מנופחות, מוגזמות ואוברייטד שאי פעם שרפו לכם את הזמן. הכינו את השלטים, כי אנחנו מתחילים.

1. משחק הדיונון (Squid Game) – הדרמה הקוריאנית שהפכה למשחק ילדים מטופש

נתחיל עם הפיל הירוק שבחדר. בשנת 2021, העולם השתגע. אנשים מבוגרים, בעלי תארים מתקדמים ומשכנתא, התחילו לקנות חליפות טרנינג ירוקות באמזון, לאכול עוגיות סוכר מזורגגות עם מחט, ולשיר "מוּגוּנְגְהוָוה קוֹצִ'י פִּיוֹסוּמְנִידָה" כאילו הם עברו שטיפת מוח של צפון קוריאה.

על מה כל המהומה?

למי שגר במערה באותה תקופה, התקציר פשוט: חבורה של אנשים עניים וחובלים שנמצאים בתחתית של החברה הקוריאנית מקבלים הזמנה להשתתף במשחק סודי. המנצח לוקח מיליארדים, המפסידים מקבלים כדור בראש באמצע משחק "דג מלוח". קונספט חזק? על הנייר, בהחלט. ביצוע? בואו נדבר על זה.

למה זה אוברייטד ברמות של פשע נגד האנושות?

קודם כל, המשחק. חברים, הדרמה הקוריאנית הזו סובלת מתסמונת "התיאטרון הקהילתי של מתנ"ס גבעת שמואל". כל הבעת פנים של הגיבור הראשי נראית כאילו הוא חטף שבץ או שהוא מנסה להיזכר אם הוא כיבה את הגז. כמות הצרחות, הבכי המאולץ וההיסטריה ההמונית הפכו את הצפייה למפגע אקוסטי.

שנית, הדמויות היו קלישאות מהלכות:

• הגיבור הראשי: לוזר מוחלט, מהמר כרוני שמפקיר את הבת שלו, אבל פתאום באמצע המשחקים נהיה "הקדוש המעונה" שאיכפת לו מכולם. גבר, גנבת כסף מאמא שלך החולה בשביל להמר על סוסים, אל תטיף לנו על מוסר עכשיו.

• האיש החכם עם המשקפיים: כמובן שהוא למד באוניברסיטה נחשבת (הם מזכירים את זה בערך 400 פעם בפרק, הבנו, הוא חכם, שחררו), וכמובן שהוא יהפוך לרשע ויבגוד בכולם כי הוא "רציונלי".

• הזקן החולה: הו, הזקן החולה מספר 001. כמה דמעות שפכתם עליו בפרק עם הגולות, נכון? הרשת סערה, אנשים העלו סרטונים שלהם בוכים בטיקטוק. ובסוף? התברר שהוא המיליארדר המשועמם שהקים את כל הדבר הזה. כלומר, בכיתם על סבא מולטי-מיליארדר שרצח מאות אנשים בשביל הפאן שלו. מרגישים מטומטמים? בצדק.

הפינאלה שהרסה הכל

אבל השיא מגיע בפרק האחרון. אחרי שהגיבור שלנו שורד את כל התופת, רואה את החברים שלו מתים, ומקבל את כרטיס האשראי עם כל המיליארדים – מה הוא עושה? הוא מסתובב עם שיער צבוע באדום מזעזע (למה אדום?! מה אתה, פנקיסט בן 16 בשנת 1995?), מחליט לא לעלות על הטיסה לראות את הבת שלו (שוב, אבא השנה), ומחליט לחזור לנקום. בשלב הזה, הדבר היחיד שרצינו זה לנקום בתסריטאי.

• איפה לצפות (אם אתם ממש חייבים לסבול): לצפייה במשחק הדיונון בנטפליקס

2. ונסדיי (Wednesday) – כשטיקטוק החליט לכתוב סדרה

אם יש משהו שיותר גרוע מסדרה רעה, זו סדרה שהופכת ללהיט רק בגלל שילדות בנות 12 החליטו להעתיק ריקוד מוזר בחדר שלהן. "ונסדיי" היא הדוגמה הקלאסית לאיך מותג קולנועי מבריק, אפל ומתוחכם (משפחת אדמס) נלקח, עבר שטיפה במכונת כביסה עם אבקת כביסה של דיסני, ויצא כמו מוצר צריכה המוני וחסר נשמה.

הבלוף של טים ברטון

כששמענו שטים ברטון (האיש מאחורי "ביטלוס", "המספריים של אדוארד" וסרטי באטמן המקוריים) מביים את הסדרה, הייתה תקווה. חשבנו שנקבל יצירה גותית, אפלה, מורבידית ומלאה בהומור שחור וחד. מה קיבלנו במקום? את "הארי פוטר" פוגש את "דמדומים" בערוץ הילדים.

בית הספר "נברמור" (Nevermore) שאמור להיות מקום מפלט ליצורים אפלים ומפחידים – אנשי זאב, ערפדים וסירנות – נראה כמו קולג' אמריקאי טיפוסי, רק עם פילטר אינסטגרם כהה. במקום לעסוק באימה או במתח אמיתי, הסדרה מתמקדת ב:

• מי תהיה שותפה של מי לחדר.

• משולש אהבה קלישאתי בין ונסדיי, הבחור המתוסבך מהקפה, והבחור האמן העשיר.

• תחרות חתירה בסירות. כן, שמעתם נכון. סדרה על משפחת אדמס מקדישה חצי פרק לתחרות סירות בין בני נוער. אופל בהתגלמותו.

דמות ראשית עם הבעת פנים אחת

ג'נה אורטגה שחקנית מוכשרת, באמת. אבל ההנחיה הבמאית שהיא קיבלה – "אל תמצמצי ואל תשני את הבעת הפנים שלך במשך 8 פרקים" – הפכה את הדמות של ונסדיי מלא מגניבה ומורבידית ל… פשוט ילדה מעצבנת עם בעיות קשות ביחסי אנוש. היא מתנשאת על כולם, פוגעת בחברים שלה, מזלזלת באמא שלה (קתרין זיטה ג'ונס המבוזבזת), ואנחנו אמורים להריע לי כי היא יודעת לנגן בצ'לו ולרקוד לצלילי המוזיקה של הקראמפס?

והאפקטים? המפלצת בסדרה (ה"הייד") נראית כאילו היא נלקחה ממשחק מחשב משנת 2004. בכל פעם שהיא הופיעה על המסך, זה לא עורר אימה, זה עורר רצון לשלוח מייל למחלקת ה-CGI של נטפליקס ולשאול אם הם צריכים תרומה.

• לינק לעמוד הסדרה: לצפייה בונסדיי בנטפליקס

הנה חלק ב' (מתוך ג') של המגילה המפלצתית. אנחנו מעלים את רמת העצבים ומפרקים עכשיו את שלוש הסדרות הבאות שגרמו למיליוני אנשים להעמיד פנים שהם צופים באיכות, בזמן שהם פשוט סבלו.

תמשיך להעתיק ולהדביק את זה ישירות לאותו פוסט בוורדפרס, הפרסומות של AdSense הולכות לחגוג פה בין הפסקאות!

3. אמילי בפריז (Emily in Paris) – מדריך הטיולים הכי מטומטם בעולם

אם "ונסדיי" נכתבה על ידי האלגוריתם של טיקטוק, "אמילי בפריז" נכתבה על ידי משפיענית אינסטגרם שחטפה מכת שמש קשה במגדל אייפל. אין דרך עדינה לומר זאת: מדובר באחת הסדרות המטופשות, המנותקות והמעליבות ביותר שנראו על מסך הטלוויזיה, ועדיין – היא מחודשת לעונה אחרי עונה כאילו מדובר בנכס צאן ברזל של התרבות האנושית.

הקונספט: אמריקאית מתנשאת מלמדת את הצרפתים איך לחיות

העלילה עוקבת אחרי אמילי קופר (לילי קולינס, שמחליפה 40 תלבושות בפרק שכולן נראות כאילו הן נתפרו משטיחים של מלונות זולים). אמילי היא מומחית שיווק דיגיטלי משיקגו שמגיעה לפריז כדי לעבוד בחברת שיווק צרפתית יוקרתית. היא לא מדברת מילה בצרפתית, היא לא מבינה את התרבות, אבל יש לה משהו הרבה יותר חזק מזה: ביטחון עצמי מופרז וחשבון אינסטגרם עם פילטרים זולים.

תוך חצי פרק, אמילי מסבירה למנהלים הצרפתים הוותיקים שהם לא מבינים כלום בשיווק, משנה את כל האסטרטגיה של מותגי אופנה עילית באמצעות סלפי אחד, וכמובן – גורמת לכל גבר צרפתי ברדיוס של חמישה קילומטרים ליפול לרגליה.

אוסף של קלישאות מהלכות

הדרך שבה הסדרה מציגה את הצרפתים היא פשוט בושה למין האנושי. לפי הסדרה, כל הצרפתים הם:

• עצלנים שמגיעים לעבודה ב-11 בבוקר והולכים ב-2 בצהריים.

• בוגדניים כרוניים ששוכבים עם כולם כל הזמן.

• אנשים מרושעים שמורחים חמאה על הלחם ומתעבים אמריקאים.

והעלילה? היא לא קיימת! מבנה של פרק באמילי בפריז קבוע ברמה של חוק טבע: אמילי מקבלת משימה שיווקית ⬅️ אמילי עושה טעות מפגרת ⬅️ אמילי בוכה לחברה הסינית שלה ⬅️ אמילי מעלה פוסט עם האשטאג גרוע כמו LePari# ⬅️ הפוסט הופך לויראלי (כי בטח, ככה עובד האינטרנט) ⬅️ הלקוח המיליונר מתלהב ⬅️ אמילי מתנשקת עם השף החתיך (שהוא גם חבר של החברה הכי טובה שלה, כי למה לא להיות אנוכית?). שחררו אותנו מהסיוט הזה, בבקשה.

• איפה לצפות (אם אתם רוצים לאבד אייקיו): לצפייה באמילי בפריז בנטפליקס

4. אופוריה (Euphoria) – נצנצים, סמים ודיכאון קליני ללא פואנטה

בואו נעבור מפריז הצבעונית ישר לתוך שלולית של דמעות, נצנצים וסמים קשים בארה"ב. "אופוריה" של HBO הוגדרה כ"קולו של הדור", הסדרה שמציגה את בני הנוער של היום בדיוק כפי שהם – מתוסבכים, מכורים למסכים ומחפשים זהות. בפועל? היא בעיקר מציגה במאים שמנסים לזעזע את הצופים המבוגרים שלהם בכוח, תוך שהם שוכחים לכתוב תסריט.

הבלוף הויזואלי

מבחינה ויזואלית, אופוריה היא יצירת אמנות. הצילום מהפנט, התאורה הניאונית מושלמת, וחצי מהבנות במדינה למדו איך לשים נצנצים מתחת לעיניים בגלל הסדרה הזו. זנדאיה שחקנית פנומנלית (וגם זכתה באמי בצדק על תפקידה כרוּ), אבל ברגע שמקלפים את האריזה היפה הזו – נשארים עם קופסה ריקה.

הבעיה הגדולה של אופוריה היא שאין לה שום כיוון. העונה הראשונה עוד החזיקה קו עלילתי מסוים, אבל העונה השנייה נראתה כמו אוסף של קליפים מוזיקליים ארוכים מדי. הדמויות תקועות באותן בעיות במשך שנים:

• רוּ (Rue): לוקחת סמים ⬅️ עוברת גמילה ⬅️ משקרת לכולם ⬅️ לוקחת סמים שוב. הבנו את המעגל, זה עצוב, זה כואב, אבל אי אפשר לבסס על זה 20 שעות של טלוויזיה בלי שום התפתחות.

• נייט (Nate): פסיכופת אלים שמאיים על כולם, ועדיין כל הבנות בבית הספר מאוהבות בו משום מה.

• קאסי (Cassie): מבלה חצי עונה בלבכות בתוך אמבטיה או להתחבא מאחורי וילונות.

בשלב מסוים, כמות הסצנות הפרובוקטיביות, העירום המוגזם והאלימות המילולית מרגישה כמו ניסיון נואש של היוצרים להגיד "תראו כמה אנחנו נועזים!". נועזים? אולי. משעממים ומתישים? בהחלט כן.

• עמוד הסדרה הרשמי: לצפייה באופוריה ב-HBO / HOT / yes

5. הלוטוס הלבן (The White Lotus) – עשירים ומשועממים בנופים מרהיבים

היא קטפה עשרות פרסי אמי, המבקרים רשמו עליה מאמרי הלל ארוכים באתרי התרבות הנחשבים, והחברים שלכם מהאוניברסיטה אמרו לכם שזה "ניתוח סוציולוגי גאוני של הבדלי המעמדות בחברה המערבית". אבל בואו נהיה כנים לרגע: "הלוטוס הלבן" היא פשוט סדרה על אנשים עשירים, מעצבנים ומפונקים שמתלוננים על החיים שלהם בבתי מלון חמישה כוכבים, בזמן שהקצב של הסדרה נע במהירות של צב על ספידים.

איפה המתח שהבטחתם?

הטריק של הסדרה קבוע בכל עונה: היא נפתחת בגופה (או כמה גופות) שמתגלה באתר נופש יוקרתי (הוואי בעונה הראשונה, סיציליה בשנייה). אז התסריט מחזיר אותנו שבוע אחורה, ואנחנו אמורים לצפות בכל הפרקים ולנסות לנחש מי מת ומי הרוצח.

נשמע כמו מותחן בלשי מטורף, נכון? אז זהו, שלא. במשך 6 או 7 פרקים, אתם לא רואים שום חקירה ושום מתח. מה אתם כן רואים?

• זוג נשוי טרי שרב במשך שבוע שלם על סוג החדר שהם קיבלו במלון.

• שתי חברות מהקולג' שעושות פרצופים אחת לשנייה ליד הבריכה.

• את ג'ניפר קולידג' (שאנחנו מתים עליה, אבל בכל זאת) בוכה על אמא שלה ומפזרת את האפר שלה בים תוך כדי שהיא משמיעה קולות מוזרים.

הקצב כל כך איטי, שהדבר היחיד שמחזיק אתכם ערים זה מוזיקת הרקע המלחיצה שמורכבת מצעקות שבטיות ותופים (שמנסה לשכנע אתכם שקורה משהו מעניין, למרות שכל מה שקרה זה שמישהו שכח להביא להם את המגבת הנכונה לים). וכשהסוף סוף סוף מגיע והגופה נחשפת? מתברר שהמוות היה כמעט תמיד תאונה מטופשת או אי הבנה חסרת חשיבות. שרפנו עונה שלמה בשביל זה?

הנה חלק ג' ואחרון (הקינוח המקומי) של כתבת הענק המפלצתית שלנו. עכשיו אנחנו נוחתים בישראל ומפרקים את הפרות הקדושות של הטלוויזיה המקומית. פה הגולשים הישראלים הולכים להשתולל, לריב, להגן בחירוף נפש ולייצר לך את הטראפיק הוויראלי הכי חזק בפייסבוק.

תוסיף את זה לסוף המאמר בוורדפרס, וסגרת פוסט ענק, קורע מצחוק ועשיר בפרסומות של AdSense!

5. קופה ראשית – כשמערכון של 5 דקות נמתח על פני 5 עונות

אי אפשר לדבר על טלוויזיה בישראל בלי לגעת בפרה הכי קדושה, הכי אהובה והכי חסינת ביקורת שיש כאן: "קופה ראשית" של כאן 11. אם תעזו להגיד מילה רעה על שונית, כוכבה או ראמזי בקבוצת פייסבוק ממוצעת, אנשים ירדפו אחריכם עם לפידים וקופסאות של שימורי טונה. אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן (ולא על מסוע מספר 3): הסדרה הזו הפכה מאז הלהיט המקורי למסטיק לעוס, צפוי וממוחזר ברמות מתישות.

הנוסחה שנשחקה עד דק

בעונות הראשונות זה היה מבריק. השילוב של פורמט מוקומנטרי (כמו "המשרד") עם המציאות הישראלית המכוערת והמצחיקה של סופרמרקט שכונתי עבד כמו קסם. אבל כמה פעמים אפשר לראות את אותו השטיק?

• כוכבה שביט: צועקת על לקוחות, אוכלת פירות יבשים בלי לשלם, שונאת את שונית ומנסה להתחמק מעבודה. הבנו. בפרק 1 זה מצחיק, בפרק 80 זה כבר מרגיש כמו לעמוד בתור האמיתי בסופר ביום שישי בצהריים – סבל טהור.

• ראמזי: אומר "רוצה לומר" 400 פעם בפרק, מתנהג כאילו הסופרמרקט הוא מקדש דתי ומעריץ את שונית בצורה שגובלת בהטרדה.

• אמנון טיטינסקי: קמצן. זהו. זה כל האפיון של הדמות שלו. הוא יריב עם אנשים על חצי שקל, יחביא שקיות, ויעשה פרצופים מוזרים למצלמה.

במקום לפתח את הדמויות או לקחת את העלילה למקומות חדשים ומפתיעים, היוצרים פשוט לוקחים את אותן הבדיחות בדיוק, מחליפים את המוצר (פעם זה קרמבו, פעם זה אבוקדו) ומריצים את אותו המערכון שוב ושוב. "קופה ראשית" היא סדרה מעולה לחצי שעה בשבוע של ניקוי ראש, אבל להפוך אותה ל"קומדיה הגדולה ביותר בתולדות המדינה"? הגזמנו, ובגדול.

6. פאודה (Fauda) – סופרמן בגרסת המסתערבים

"פאודה" עשתה היסטוריה. היא נמכרה לנטפליקס, הפכה ללהיט בינלאומי, גרמה לאנשים בכל העולם ללמוד מילים בערבית, והפכה את ליאור רז לכוכב הוליוודי. אבל אם נסתכל עליה בעיניים אובייקטיביות, מדובר באופרת סבון של אקשן, שבה חוקי ההיגיון, הפיזיקה והוראות הפתיחה באש של צה"ל לא קיימים בכלל.

דורון קביליו: האיש שלא ידע קשר עין עם פיקוד

הבעיה המרכזית ב"פאודה" היא הדמות של דורון. גבר, אתה פנסיונר של היחידה, יש לך מטע כרמים, למה בכל עונה מחדש אתה מחליט על דעת עצמך להיכנס לג'נין עם אקדח, בלי אישור מהמפקד (איציק כהן המותש שמבלה חצי סדרה בלצעוק בטלפון "דורון, תחזור מיד!"), ומצפה שכולם יחולצו אותך?

כמות הפעמים שהצוות של פאודה נכנס למבצע רשמי ומסודר, רק כדי שדורון יחליט לעשות מה בראש שלו, יסבך את כולם, יגרום למוות של חבר צוות (סליחה על הספוילר, למרות שזה קורה כל עונה), ויצא מזה בלי משפט צבאי – היא פשוט מגוחכת.

הסדרה מנסה להציג מציאות מורכבת וריאליסטית, אבל בעונות המאוחרות היא כבר נראית כמו סרט של ג'ון ווקר משנות ה-80. דורון קביליו חוטף כדורים, עובר פיצוצים, נפילה מגגות, ועדיין מצליח לקום, לנגב את הדם, להגיד משפט קשוח בערבית ולחסל גדוד של מחבלים לבדו. אקשן כיפי? בטח. דרמה מציאותית? הצחקתם את השב"כ.

• איפה לצפות (ולספור כמה חוקי מטכ"ל נשברים): לצפייה בפאודה בנטפליקס

סיכום: אז למה אנחנו ממשיכים לצפות?

בסופו של דבר, תעשיית הטלוויזיה בנויה על תופעת העדר. אנחנו צופים ב"אמילי בפריז" כדי לצחוק על כמה שהיא מטומטמת, אנחנו צופים ב"אופוריה" בגלל הסטייל, ואנחנו צופים ב"קופה ראשית" כי זה מרגיש כמו בית. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לבלוע כל מה שמגישים לנו ולהגיד שזה טעים.

השלט נמצא בידיים שלכם. בפעם הבאה שכולם אומרים לכם על סדרה חדשה שהיא "חובה, פשוט חובה!", תעשו לעצמכם טובה: תפתחו במקום זה ספר, תצאו לסיבוב בחוץ, או לפחות תראו סרט ישן וטוב משנות ה-90. המוח שלכם יודה לכם.

עכשיו תורכם! אנחנו יודעים שאתם עצבניים, אנחנו יודעים שבא לכם להגן על ראמזי או על ג'נה אורטגה. כנסו לתגובות בפייסבוק וספרו לנו: איזה סדרה הרשימה הזו פספסה, ואיזה סדרה גרמה לכם להרגיש שבזבזתם את הזמן שלכם לחינם?